מה עושים כשהילד לא מפסיק לאכול ?

אז מה באמת עושים כשהילד לא מפסיק לאכול?

פינה חדשה מאת הדיאטנית רותי אבירי, בה תוכלו לשאול כל מה שתרצו בנושא הקניית הרגלי אכילה לילדים ופעוטות. והפעם – מה עושים כשהילד לא מפסיק לאכול…
שאלה-
יש לי ילד בן 4 שלא אוכל אמנם הרבה ממתקים, אבל אוכל המון "אוכל אמיתי".למשל בארוחת צהריים הוא יכול לגמור 2 צלחות מלאות ולפעמים אפילו לבקש עוד.
כרגע אין לו עדין עודף משקל אם כי לאחרונה התמלא מעט ואני חוששת שיגדל להיות מבוגר שמן.
מה אני יכולה לעשות?
רותי עונה-
אמא יקרה,
שאלתך מאוד במקום ואני בטוחה שאת פוגעת לליבותיהן של עוד הרבה אמהות (ואבות) שמודאגים מכך שהילד שלהם אוכל יותר מידי או פחות מידיי ואני רוצה להציע לך היום דרך התבוננות מעט אחרת על המצב.
לצורך כך חשוב קודם כל לדעת שאנחנו נולדים עם תחושות טבעיות לרעב ושובע. כל תינוק מרגע לידתו, בוכה כשהוא רעב ומפסיק לינוק כשהוא מרגיש שבע.
בשלב הזה אנחנו בד"כ לא מעיזים להתערב בויסות הפנימי של הילדים ומרגישים נח ובטוח לסמוך על האותות שהם מאותתים לנו כדי שנדע כיצד להאכיל אותם. לעומת זאת, כשהם גדלים, אנחנו מרגישים שזאת אחריותנו לקבוע עבורם כמה הם צריכים לאכול ולווסת עבורם את צריכת המזון שלהם. האמנם זה ביכולתנו? כן, זה ביכולתנו אם נשתמש בכוחותינו "ההורים" ונכריח או נפעיל כח, אך האם אנחנו באמת יכולים לדעת יותר טוב מהם כמה עליהם לאכול ומתי הם שבעים?
מסתבר שדרגות הרעב והשובע שנקבעות לנו עם לידתנו הן שונות מאדם לאדם.
הן לא כל 2 תינוקות שנולדו באותו משקל בדיוק, יהיו רעבים בדיוק באותה מידה, ינקו בדיוק אותן הכמויות ויעלו במשקל בדיוק אותו הדבר..מדוע קל לנו לקבל את השונות הטבעית הזאת בין תינוקות וכ"כ קשה לנו לקבל את השונות הזאת אצל ילדים יותר גדולים? מתבגרים? אצלנו המבוגרים? המבוגרות?
כל עוד לא התערבנו בויסות הטבעי של התינוק שגדל ונתנו לו לאכול ולהפסיק לאכול לפי תחושותיו הטבעיות, נקבל ילד, מתבגר, מבוגר בעל גוף כזה כפי שנקבע לו שיהיה לו בתבנית ה- DNA שלו.
איפה מתחילה הבעיה? כשלמרבה הצער, אנחנו המבוגרים לא מקבלים או לא משלימים עם הגוף שיש לילד ומחליטים שהוא אוכל יותר מידי/ פחות מידי וחייבים להגביל אותו/ להלעיט אותו. או, שם מתחיל הילד לאבד את האכילה הנורמאלית שהיה רגיל לה, ומתחיל לאכול לפי מותר ואסור, כדאי ולא כדאי, משמין או מרזה, וכו' ובמקביל הוא כמובן מאבד את האמון שלו בעצמו. הגוף שנוצר כתוצאה מהקשבה ל"רעשים" הללו במקום לאותות הטבעיים שלו אינו הגוף שנועד לו עם לידתו וכאן בדיוק מתחיל המאבק. משם הדרך להחזרתה של האכילה לאכילה קשובה לשובע ורעב פנימיים כבר הרבה יותר קשה.
תהליך זה לא רק יפגע בערך העצמי של הילד ובדימוי הגוף שלו, אלא אף יגרום לו להשמין / לרזות מעבר למה שנקבע לו ע"י הקוד הגנטי שלו.
כדאי גם לדעת שבדיוק כפי שנקבע לנו בקוד הגנטי שלנו מה יהיה צבע העיניים שלנו, צבע השיער או צורת האף והאוזניים, כך גם נקבע לנו מה תהיה צורת הגוף שלנו בכל שלב בחיים כל עוד נקשיב לרעב ולשובע הטבעיים שלנו. לצערנו, לא כולנו ולא כל ילדינו נולדו לזכות בגוף הזה שבדיוק נמצא ב"מודה" באותו זמן..בין אם הוא הגוף הנשי השופע שמככב בציוריו של רנואר ובין אם הוא גוף הברבי (שלצערי הרב מאוד מאוד) מככב בתקופתנו הנוכחית. הניסיון שלנו, לא לקבל את "מה שיש", ולנסות לשנות אותו כדי שיתאים "למה שנחשב יפה", קשה כמעט כאילו היינו רוצים לשנות את צבע העיניים, השיער או צורת האף או האוזניים שלנו רק ע"י כוח הרצון.
זה חוק פיזיקאלי שגוף אוהב לשמור על מצבו הקבוע. כל נסיון שלנו להילחם בגוף ולשכנע אותו שכדאי לו עכשיו לרדת/ לעלות במשקל נועד לכישלון. כל עוד אנחנו בריאים בנפשנו, מנגנוני ההגנה של הגוף שנועדו לעזור לו לשמור על קיומו, יביסו בקלות כל כוח רצון שלנו ויהיה הכי חזק שנדמה לנו שהוא חזק.
לכן, אני מציעה לנו ההורים המודאגים, לנסות לסמוך על הילד ולהאמין בו שידע לווסת את צריכת המזון שלו. רק הילד עצמו יודע באמת האם הוא שבע או רעב ועד כמה ועלינו ההורים להפנים כי לילדים יש דרגות רעב שונות ויש מצבים בהם הילד צריך לאכול יותר ולפעמים פחות. בדיוק כמונו המבוגרים..
בהצלחה!